גמרא
פירוש
אֲבָל הוּא עַצְמוֹ פָּטוּר קַרְקַע עוֹלָם הִזִּיקַתּוּ.
כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר לִי מִכְּדֵי אאַבְנוֹ וְסַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ בוְכוּלָּן אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן שׁוֹר וְלֹא אָדָם חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים.
גוְהָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן קְטָלָא דאֲבָל לְעִנְיַן נְזָקִין אָדָם חַיָּיב וְכֵלִים פְּטוּרִין.
וְרַב הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאַפְקְרִינְהוּ אֲבָל הֵיכָא דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ מָמוֹנוֹ הוּא.
מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא {שמות כ״א:ל״ג} וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר שׁוֹר וְלֹא אָדָם חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים מִכָּאן אָמְרוּ נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וְכֵלָיו וְנִשְׁתַּבְּרוּ חֲמוֹר וְכֵלָיו וְנִתְקָרְעוּ חַיָּיב עַל הַבְּהֵמָה וּפָטוּר עַל הַכֵּלִים הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאַבְנוֹ וְסַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אבל אם הוא עצמו נפל והוזק בהם — פטור בעל הכד, כי קרקע עולם הזיקתו, שהרי לא נחבל בכד ובמים, אלא בקרקע. והוסיף רב יהודה: כי אמריתה [כאשר אמרתיה] להלכה זו שאמר רב קמיה [לפני] שמואל, אמר לי: מכדי [הרי] אבנו סכינו ומשאו שהזיקו ברשות הרבים מבורו למדנו, וכולן אני קורא בהן, שבכל אלה צריכים להתקיים אותם כללים לחיוב כמו בבור, שנאמר בו ״ונפל שמה שור או חמור״ (שמות כא, לג), ודרשו חכמים: ״שור״ — ולא אדם, ״חמור״ — ולא כלים. ואולם הני מילי [דברים אלה] בהגבלת האחריות עבורם אמורים רק לענין קטלא [מיתה] אם מת האדם, אבל לענין נזקין, על אדם שהוזק — חייב ועל כלים — פטורין, שאין בהם הבדל בין מיתה לנזק. ולכן צריך להיות להיפך, שחייב בנזקי אדם (שלדעת שמואל אף שנחבט בקרקע עולם — חייב) ופטור על נזקי הכלים. ושואלים: ורב כיצד הוא מסביר את דבריו? ומסבירים: הני מילי [דברים אלה] שאבנו סכינו ומשאו נעשו כבור, ופטור על הכלים שהוזקו בהם ברשות הרבים, אמורים היכא דאפקרינהו [היכן שהפקיר אותם], ואחריותו מוגבלת רק על התקלה שגרם וכמו בבור. אבל היכא [היכן] שלא אפקרינהו [הפקירם] — ככל ממונו שהזיק הוא וחייב גם על כלים שהוזקו בהם. ומכל מקום לדעתו פטור על האדם, שלא מימיו הזיקוהו, אלא קרקע עולם. מתיב [מקשה] רב אושעיא מברייתא השנויה על הכתוב בנזקי בור, נאמר: ״ונפל שמה שור או חמור״ ופירשו חכמים: ״שור״ — ולא אדם, ״חמור״ — ולא כלים. ומכאן אמרו: בור שנפל לתוכו שור וכליו וניזוק השור ונשתברו הכלים, או חמור וכליו וניזוק החמור ונתקרעו הכלים — חייב על הבהמה, ופטור על הכלים. הא [הרי] למה זה דומה — לאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו. ותחילה תוהים על לשון הברייתא: אדרבה [להיפך] ״מה דומה לזה״ מבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי אבנו סכינו ומשאו אינם כתובים בתורה והם נלמדים מדין בור! אלא יש לתקן ולשנות אכן כך: מאי [מה] דומה לזה — אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו. וממשיכה הברייתא: לפיכך אם אדם אחר הטיח (השליך, מחמת שנפל) צלוחיתו באבן שהניח הלה ברשות הרבים, ונשברה — חייב בעל האבן. ולענייננו רישא קשיא [ההתחלה של הברייתא קשה] לרב, שהרי היא מדמה אבנו סכינו ומשאו לבור, ואינה מחלקת בין אם הפקיר אותם ובין אם לא. וסיפא קשיא [וסופה קשה] לשמואל שאם הוכתה הצלוחית ונשברה באבן — חייב, ולדברי שמואל חייב רק בנזקי אדם ולא בנזקי כלים! את הקושיה הזו דוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מבין את הדברים כך, אם כן תיקשי [תקשה] לך היא הברייתא גופא [עצמה], שהרי ברישא [בראשה] נאמר שפטור על נזקי כלים וסיפא [ובסופה] נאמר שהוא חייב! אלא רב מתרץ [מיישב את הברייתא] לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ושמואל מתרץ [מיישב] את הברייתא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים: רב מתרץ לטעמיה [מיישב לטעמו, לשיטתו] כך: במה דברים אמורים שאבנו סכינו ומשאו דינם כבור ופטור על הכלים שנשברו בהם — הרי זה דווקא כשהפקירן, אבל אם לא הפקירן — חייב. ולפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן השייכת לאדם אחר, שהניחה ברשות הרבים — חייב. ושמואל מתרץ לטעמיה [מיישב לטעמו, לשיטתו]: השתא דאמרת [עכשיו שאומר אתה] אבנו סכינו ומשאו כבורו דמי [נחשבים], הרי לדעת ר׳ יהודה שמחייב על נזקי כלים בבור, יש לומר: לפיכך הטיח צלוחיתו באבן — חייב. ועל דין זה של הברייתא, שהטיח צלוחית באבן — חייב בעל האבן, אמר ר׳ אלעזר: לא שנו שחייב אלא במקרה שנתקל בעל הצלוחית באבן ונשוף (נשבר) הכלי באבן. אבל אם נתקל בקרקע ולא האבן גרמה לנפילתו, ונשוף הכלי באבן — הרי זה פטור. ומעירים: כמאן [כשיטת מי] נאמרו הדברים — דלא כדעת ר׳ נתן, הסבור כי אם היו שני שותפים בנזק, אלא שמצד הדין אינו יכול לגבות מאחד מהם — גובה מן השני. ואף כאן, כיון שאינו יכול לגבות נזקיו מן הקרקע, לדעת ר׳ נתן יגבה אותם מבעל האבן. איכא דאמרי [יש שאומרים] גרסה אחרת, אמר ר׳ אלעזר: לא תימא [תאמר] בנתקל באבן ונשוף באבן הוא דמחייב [שחייב], אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן — פטור, אלא אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן — חייב, ואם כן כמאן [כמי] אמר דבר זה — כדעת ר׳ נתן. א שנינו במשנה שר׳ יהודה אומר שאם נשברה חבית ברשות הרבים, והחליק אדם במים או שהוזק בחרסים, שדווקא אם נשברה במתכוין חייב. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק ענין זה] של מתכוין שבכגון זה מחייב ר׳ יהודה? אמר רבה: אף במתכוין להורידה את החבית למטה מכתיפו, ואז נפלה החבית ונעשתה מקור לנזק. אמר ליה [לו] אביי: מכלל הדברים הללו אפשר ללמוד שמחייב ר׳ מאיר (שהוא התנא של סתם משנתנו) אפילו כאשר נפשרה (פקעה) החבית מעצמה, שהוא אונס? אמר ליה [לו]: אין [כן], מחייב היה ר׳ מאיר אפילו אזנה בידו, שאפילו החזיק באוזנה של החבית כראוי, וניתקה האוזן ונשברה החבית, שדבר זה אונס גמור הוא — מכל מקום חייב בנזקים שגרמו שברי ומימי החבית. ושואלים: אמאי [מדוע]? הרי אנוס הוא, וכלל הוא: אונס רחמנא פטריה [התורה פטרה אותו] מכל עונש, דכתיב [שהרי נאמר] בנערה האנוסה: ״ולנערה לא תעשה דבר״ (דברים כב, כו)! וכי תימא [ואם תאמר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין קטלא [מיתה], שאין מחייבים אדם מיתה על מה שעשה באונס, אבל לענין נזקין — חייב, והתניא [והרי שנויה ברייתא] אחרת: נשברה כדו של אדם ולא סלקו (את שברי הכד), נפל גמלו ולא העמידו — ר׳ מאיר מחייב בהזיקן, וחכמים אומרים:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush